| | |
מאז תחילת דרכי בעולם החינוך, התיחסתי לילדים כשווים לי. לחיוב ולשלילה. בחיוב, הייתי איתם בגובה העיניים וזכיתי להערכה גדולה מאוד מצידם על כך ובשלילה, זה אילץ אותי ללטש את ענייני הגבולות בצורה רצינית יותר.
אבל מה שהיה שם תמיד- תמיד עשיתי איתם ונתתי להם לעשות דברים אמיתיים.
כלי העבודה שהשתמשנו בהם- היו אמיתיים.
הבישולים שבישלנו בושלו על אש אמיתית ובכלים אמיתיים.
הבוץ היה בוץ אמיתי ואיתני הטבע לא נשלטו על ידי מערכות למיזוג אויר.
ילדים באופן טבעי נימשכים מאוד להתנסויות. במיוחד להתנסויות בדברים אמיתיים ואם הם "דברים של גדולים" אז פי מאה טוב יותר!
כאשר מבוגר/ מורה/מדריך/הורה מגיע ונותן לילד להשתמש (לדוגמא) בכלי עבודה אמיתיים, הוא בכך בעצם אומר לילד:" אני מאמין בך, אני רואה את החשקים שלך, אני סומך עליך" זה מצד אחד, מהצד השני, באותו הרגע המבוגר הופך להיות רלוונטי בעיני הילד. המבוגר הוא כתובת למשהו שהילד מאוד מעוניין בו. ואז... ואז בעצם קורה הדבר החשוב באמת בעבודה החינוכית בעיני- נוצר קשר. קשר שיאפשר התפתחות, קשר שיהפוך את החינוך לחניכה.
בתמונה שצירפתי, רואים ילד מנסר במסור. זהו מסור המשמש לניסור ברזל, זה שנים מאז שבחרתי בו בתור "המסור" בשיטה שפיתחתי - "מינימום סיכון מקסימום עצמאות" לצורך עבודות ניסור עם ילדים. כשהגיתי את הרעיון- הרציונל היה להב עם שיניים קטנות, שמצד אחד, במקרה של פציעה תהיה שריטה מכוערת ולא חתך עמוק ונורא כמו של מסורים חדים המיועדים לעץ ומצד שני, האורך של המסור (לעומת מסוריות קטנות שלפעמים משמשות בעבודה עם ילדים) גם יאפשר עבודות ניסור של חתיכות גדולות ומאסיביות יותר (ניתן לעבוד גם בזוג).
השיטה הנ"ל אומרת, שעם המסור הזה יש מינימום סיכון ומקסימום עצמאות, אבל עם המסור הזה הילד גם יפתח כח רצון, ילמד להתנהל נכון עם כלי אמיתי וחד בידו והכי חשוב- יהיה מספיק זמן ליצור ולחזק את הקשר ביניכם לבינו.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 02/01/2021 22:15:00 תגובות:
| | | | | .jpg)  
הכנת קשתות מסורתיות
רוצה לשתף אתכם בנושא שמעסיק אותי רבות לקראת סיום ההכנה של קשתות רבות אצל החניכים שלי, צעירים כמבוגרים.
הנושא הוא שבירת הקשת.
שבירת הקשת, שבירת החלום, שבירת הביטחון העצמי ובגדול- שבירת הלב.
האם אכן זה כך? אני שואל את עצמי...
כיצד נכון לי להגיב, מה באמת קורה שם בנפש של אותו אדם צעיר כמבוגר אשר עומד שם עם שני חלקי הענף עליו הוא עובד כבר בין חצי שנה לשנה, ענף אותו הוא הכיר מבראשיתו, רקד איתו את הריקוד של גילוף הקשת, עיצב לו צורה, הגמיש אותו לכדי איזון מושלם ויצר אותה- הקשת. לעיתים אף זכה למתוח אותה ולשחרר מספר חיצים.
הוא או היא, עומדים שם ובידייהם השברים.
שטף רב של רגשות שוטפים את הבונה ושטף רב של רגשות שוטפים את המורה.
מה עשיתי לא נכון? האם זה קרה בגללי? האם ניתן להחזיר אותה חזרה לחיים? האם אני גרוע? האם הטעיתי מישהו ביצירת הציפייה והחלום?
רגע כואב, רגע של אבל אמיתי על עשייה אמיתית, רגע של בחירה.
האם נכון לחיות גם כשהדברים עלולים להשתבש? כשהחיים עלולים להתקדם לא על פי התכנון? ואולי אף ממש הפוך מהתכנון?
אני מוצא את עצמי מגיב שונה לכל מקרה, אני מוצא את עצמי נשטף ברגשות רבים. כנראה שהתחום הזה של הכנת קשתות הוא תחום שמחובר חזק מאוד לרגש...
עם אחד הילדים עמדתי בחיבוק תוך כדי שהדמעות שלו מספיגות את החולצה שלי, ילד שעבר מסע חברתי ורגשי רציני לאורך הזמן שהוא עבד על הקשת שלו ולאחר ירי חץ אחד היא נשברה.
עם ילד אחר הצלחנו להתחבר ללימוד העמוק שהוא קיבל מעבודה של חצי שנה על ענף מאתגר שאפילו אני לא הייתי מנסה להפוך לקשת.
עם גילי בסדנא היום, הגענו לפינאלה, שימון, מירוק וירי. הגיע רגע השיא, אחרי חודשים ארוכים של עבודה יוצאת מן הכלל הגיע הרגע לירות את החץ.
הרי לא תבנה קשת ואז לא תירה בה...
הלב שלי ירד לתחתונים, כמי שיודע שקשתות נישברות...כמי שרוצה ללמוד שגם חיים יכולים להשבר וכמי שרוצה לבחור בלהמשיך הלאה...
ועדיין זה מפחיד ועדיין לא היה קל לעמוד לצידו של גילי על קו היורים, יותר קשה אפילו מלעמוד בירי הראשון של קשת שאני בניתי במו ידי.
איך הופכים את החשש והחרדה לחגיגה של בחירה בחיים? זאת מהותו של גלף הקשתות וזוהי סגולתה של המלאכה המדהימה הזאת.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 11/06/2019 22:29:00 תגובות:
| | | | |
אני עובד בעץ כבר כ 15 שנה, לפני כ 10 שנים עברתי תאונה ששינתה את כל הגישה שלי לעבודה עם עץ. התרסקתי עם טרקטורון, שאני ואבי בנינו יחד, בעץ. לא סתם התרסקתי, עפתי הישר עם הראש לתוך העץ. בהתחלה איבחנו זעזוע מח ובהמשך גם שבר ביד שמאל.
ברגע אחד נלקח ממני הכלי היחיד שידעתי להתפרנס בעזרתו- הידיים שלי.
מעבר לדיכאון העמוק שעובדה זאת הכניסה לחיים שלי, היא גם הביאה לידה מחדש של ההסתכלות שלי על עצים.
לקח ליד שלי חצי שנה להבריא, בזמן הזה היה לי הרבה זמן לטייל ולחשוב, הייתי תוקע מקל בתוך הגבס ומטפס כך על הרי ירושלים שם גרתי.
הבנתי שמשהו פה בא כסימן לתוך חיי, אולי סימן לשינוי עיסוק, אולי סימן לשינויי הדרך בה אני עוסק. הבנתי שעד אותו יום הייתי תרתיי משמע "ניכנס בעץ".
כדי לתת למחשבה הזאת אדמה פוריה, לקח עוד כמה שנים...
בזמן לימודיי בקורס למיומנוית חיים קדומות של ארגון 'שומרי הגן' גילפתי את הקשת הראשונה בחיי, העץ קיבל משמעות חדשה. על מנת שהקשת תוכל להתכופף מבלי להישבר, נידרש ריקוד.
לא הריקוד שהייתי רגיל לו, בו אני מוביל בלבד, אלא ריקוד בו אני והעץ מרגישים זה את זו, מותחים אחד את השני לקצוות אך עוצרים בזמן. ריקוד בו הנפש שלי והענף שבידי לומדים להתכופף ולהתגמש.
כיום, לאחר שגילפתי עוד קשתות רבות, אני רואה את המלאכה הזאת כמלאכה רוחנית כמעט ובטוח ככלי יקר ערך לעבודה נפשית.
כמובן שהיא גם מדגדגת את המקום הקדום של הסיפוק וההנאה הרבים בהכנת כלי צייד בעל עוצמות אדירות...
לאחרונה התחיל תהליך של שיתוף פעולה מרגש, בין מועדון הקשתות נווה הגר, בו אני חבר מועדון, לבין הכמיהה שלי והחלום לגלף קשתות מסורתיות יחד עם עוד אנשים המזהים את העוצמות הטמונות במלאכה זו.
ימי ראשון 15:30-18:30 במועדון הקשתות נווה הגר בבית לחם הגלילית
ניפגשים למסע בתוך הנפש שלנו, בתוך הענף שיהפוך להיות הקשת שלנו.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 29/12/2018 15:48:00 תגובות:
| | | | |  
לפני כשלושה חודשים, סיפרתי לתלמידים שלי על סדנא בעיבוד עצמות שעברתי, ההתרגשות שלי הייתה רבה וסחפה אחריה את הילדים בחלומות ודמיונות.
כל שנותר עלינו לעשות היה להשיג חומר גלם איכותי להכנת שלל הכלים שהילדים רצו, וכך היה.
נאווה המחנכת שלהם היתה תלמידה למופת ובאחד ממפגשי 'על האש' של משפחתה, היא אספה את העצמות והביאה אותן לשיעור.
למדנו על סוגי עצמות, הכלים שניתן להכין מכל סוג וכיצד לטפל בהן על מנת שלא יהיה חשש למחלות וכו'. הילדים היו כל כך בעניין שעף מלאכת חפירת הבור הענק לצורך הטמנת העצמות, לא ניתקלה בקשיים.
הילדים חפרו בתורות עד שהתקבל בור מרשים בקוטר 50 ס"מ ובעומק של כמעט מטר.
העצמות ניקברו בפנים על פי ההנחיות וכוסו באבנים ואדמה על מנת לשמור עליהן בפני חיות אשר ישמחו מאוד ל"עצם" בתקופה יבשה זו של השנה.
חיכינו בסבלנות חודש והוצאנו את העצמות, הן היו נקיות משאריות שומן, גידים וכו' ובמצב המושלם לתחילת העבודה עליהן.
התחלנו בשטיפה ושיוף פני השטח ולאחר מיכן בתכנון, סימון וניסור הכלי הרצוי.
כאשר בידנו היו שלל כלים, יכלנו להמשיך בעבודה על ידיות ונדנים.
כעת הגיעה הזדמנות ללמוד אודות חומרי גלם נוספים והתכונות שלהם- עץ, עור...בנקודה זו פנינו לשני כיוונים. פשטנו את העור של חיה מודרנית ומקומית הידועה בכינוי העממי- ספת עור, וקיבלנו שיעורי בית להביא עצמות מיוחדות שכלבי המחמד לועסים והן עשויות מעור בלתי מרוכך ובעצם סוג של קלף.
אחד הילדים אשר לקח את המשימה ברצינות, הגיע ביום המיוחל ובעיניו אכזבה מרה, הכלב שלו גילה את המחבוא ואכל לו את העצם.
ניצלנו הזדמנות של אותו היום שהיה גשום וכלל בלוק לימודים בתוך הכיתה והצענו לכיתה טיול עירוני אל מרכז הישוב לצורך קנייה של עור "רו-הייד" בו נשתמש לקשירת הכלים שלהם בצורה שהחוט הקושר מתכווץ ומהדק את כלי העצם לידית העץ.
על פניו המשימה הייתה ברורה וכמובן שהילדים שמחו להרפתקה קטנה מחוץ לכותלי בית הספר. מה שלא ידענו זה שההרפתקה הקטנה רק תקח אותנו להרפתקה חינוכית גדולה וחדשה...
לאחר צעידה בגשם, קטיף עשבים אכילים לנישנוש בדרך הגענו לפתח החנות ושאלנו אם אפשר שכל הכיתה תכנס ותלמד על סוגי עצמות לכלבים וממה הן עשויות, בעלי המקום קיבלו אותנו בשימחה ולאחר ששמעו את ההסברים ואת ההתעניינות וההתלהבות הרבה של הילדים, לא הסכימו לקחת מאיתנו כסף בעד העורות קלף שביקשנו לקנות.
האופוריה הייתה רבה והילדים התחילו להציע הצעות של מה נעשה עם הכסף שנישאר בידנו.
הלכנו למקום שקט וניהלנו מעגל הקשבה בנושא, כל ילד נתן הצעה ולמה לדעתו זה מה שעלינו לעשות. לאחר מס סבבים והצעות פנינו חזרה לבית הספר ללא החלטה.
בדרך חלפנו על פני מספר חנויות ובאחת מהן, בחלון הראווה עמדה לה מסחטת הדרים ידנית בדיוק כמו באחת ההצעות- להשתמש בכסף כדי לייצר עוד כסף...
אך לצערנו מחירה היה רב מהכסף שבידנו ונאלצנו לוותר, באותו הרגע אחד הילדים ראה בחנות אחרת מכונת פופקורן וניבחר צוות נציגים אשר ניכנסו לחנות וביררו פרטים. המחיר והאיכות נישמעו סבירים והחלטנו לרכוש את המכונה.
כל הדרך חזרה התמלאה באין סוף רעיונות, יזמויות ושיתופי פעולה וכאשר חזרנו לכיתה כבר היה בידנו שלד לתוכנית העסקית הראשונה של כיתה ד' של בית ספר מיתרים.
כאיש חינוך המשתמש בכלים ובטכניקות לא שיגרתיות על מנת ללמד ילדים, אני זקוק לעזרתכם- הקוראים הנאמנים-
האם הילדים למדו כאן דבר מה משמעותי? אם כן מהו הדבר?
האם בעיניכם יש טעם בלימודים מסוג זה או שהם בזבוז זמן כאשר מדובר בשעות בית ספר?
אשמח מאוד לתשובות הנבונות שלכם כאן למטה בתגובות...
| | לעמוד הפוסט תאריך: 19/12/2018 13:03:00 תגובות:
| | | | |
 
תוכנית לימודים מהפכנית באורנים- תואר ראשון, תעודת הוראה ותעודת מדריך שומרי הגן בארבע שנים!
קישור לתוכנית
כאשר אני מסתכל על חיי, היו כל מיני "רגעים" משמעותיים.
באשר לחלקם, החיים ממש נחלקים למישה שלפני ומישה שאחרי.
קורס המדריכים של שומרי הגן , הוא למשל אחד מאלו.
לאקדמיה פניתי מתוך קול פנימי חזק שאמר לי שזהו הדבר הנכון עבורי באותו הרגע, פשוט כך וללא סיבה ברורה והגיונית.
הגעתי עם דעות קדומות מנופחות, לא ציפיתי לתהליך, לא ציפיתי למפגשים משמעותיים עם סטודנטים, ציפיתי למדבר מכל הבחינות.
ולהפתעתי, כמחצית מלימודיי ,במסלול להוראה, היו כל כך משמעותיים שהם אף מצטרפים לחבורה של "מישה שלפני ומישה של אחרי" שלא לדבר על כמה חברי אמת ושותפים אמיתיים לדרך שפגשתי שם. ביניהם מרצים שנהיו לחברים, איישו עם הזמן עמדות בחירות ועזרו לנו בהקמת התוכנית המהפכנית הזאת.
אני כותב לכם את זה, כי זה בעיניי הדבר האמיתי- גולת הכותרת של מיומנות ההסוואה ושינוי אמיתי שאנחנו יכולים לעשות מבפנים. ככה ברגע הכניסה לאקדמיה כבר מתחיל השינוי...
מעבר לכך שהמורים שיצאו מהתוכנית הזאת, יהיו מורים שכל אחד ואחת מאיתנו היו כמהים לקבל כילדים, אנו מקבלים גישה לשינוי חברתי אמיתי, כניסה לחינוך הציבורי ואף מעבר- קהילת הורים, משרד החינוך וכו'
תמהיל לימודי החובה עצמו, אפילו נראה כמו משהו שהיינו מרכיבים בעצמנו לולא זאת הייתה אפשרות.
לימודי מדעים וטבע שכל כך יעשירו ויעזרו לחיבור ולהבנה,
לימודי חינוך בחוג בו ראש החוג כל כך "חיכה" לנו שהוא כבר לא מסוגל לחכות שהתוכנית תתחיל.
ולימודיי וולדרוף שמבראשיתם מכוונים לתהליכי עומק.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 19/06/2018 05:09:00 תגובות:
| | | | |
https://youtu.be/74vOpkEin_A
אם הייתי יכול לראות את העתיד ולהבטיח לכל הורה ששום דבר שלילי לא יקרה לילדים שלו, כולם היו מסכימים לשלוח את הילדים למקום שכזה. כמו שאם מישהו היה יכול להבטיח לי בוודאות ששום דבר לא יקרה לילד שלי אם הוא יטפס וילך על קצה של בנין 3 קומות, זה ברור שהוא היה מועצם ברמה שאין כמוהה! עכשיו העבודה היא להתקרב לשם כמה שאפשר תוך כדי הקשבה ליכולות האישיות של כל ילד, לתרבות ולמציאות של חיינו ולשותפים העיקריים והם ההורים.
פעם זה היה ברור שילד יצטרך לגדול ולהיות מסוגל לדאוג לו, לשבט שלו ולמשפחתו ולכן להתגנב לדוב ולהפליק לו בגב, זאת מיומנות חשובה ביותר ומובנת מאליו גם אם יש סכנה שהוא יפגע קשות. היום זאת לא מיומנות חובה, אבל התהליך הפנימי-נפשי שאותו הילד עבר, הוא כן רצוי מאוד וחלק אף יגידו חובה, גם היום. איך שאני רואה את העולם, אנחנו דווקא הולכים ומתקרבים יותר לאיך שהעולם היה בעבר (מבחינה רעיונית). כל השיח על ההכשרה לקראת העולם של המחר דורש את אותן המיומנויות הפנימיות כמו בעידן הצייד וההישרדות רק בדרכים והכשרות אחרות. אדם עדיין יוצא בבוקר "מהמערה" שלו וכמה שהוא התאמן ,התכונן ומוכן להעז במרחבי הנפש שלו, ככה הוא יצליח להביא יותר/פחות למשפחתו...מה גם שהשינויים בעולם כל כך מהירים שאתה חייב להיות מסוגל לאלתר ולהיות גמיש בנפש ובמחשבה. זה כבר לא ברור מאליו שתואר=פרנסה ורווחה, היום יותר מבעבר, שווה לנו ללמוד מתרבויות אדמה שאילתור וגמישות מחשבתית היו נחלת היום יום בחייהם. אני אישית זכיתי לבלות שנתיים בקרב עולים מאתיופיה ולמדתי מהם על גמישות מחשבתית, אילתור ויצירתיות יותר ממה שלמדתי בכל 16 שנות לימודי הקונבנציונליים גם יחד.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 18/06/2018 07:35:00 תגובות:
| | | | | 
סוף השנה מגיעה, נושא הפרידה חיי ובועט ואיתו השאלה שנישאלת וניבחנת כל פעם מחדש: כיצד ניפרדים? כיצד ניפרדים עם קבוצת הילדים המסוימת הזאת? כיצד ניפרדים היום, ברגע המסוים הזה?
בהיותי עם כיתה ג' ,הרהרתי בנושא ושמתי לב שגם הם מסתובבים מהורהרים- פרידה מהיער, מהציוד, מהמלאכות, חלקם אף מהבית ספר בעקבות מעבר...
לא ידעתי כיצד אביא את הנושא לעיבוד אבל שלחתי את הכוונה המלאה שלי החוצה וחיכיתי להנחייה, לרעיון שיצוף ויעלה או לתובנה.
ואז קרה דבר
קול של "טראח" נישמע במחנה- הקשת של גילי שהוא מדריך מתחיל בשומרי הגן ומגיע באופן קבוע לעזור ולתמוך, נישברה לשתיים...
עצב רב הגיעה בעיקבות השבירה, של גילי, שלי, של הילדים שחזו בכל שלבי הבנייה שלה.
עבר מעט זמן וכינסתי אותם ללא הסבר למעגל, נושא המעגל היה ישיר וברור- פרידה.
מיד הילד הראשון שביקש לדבר אמר שהוא מרגיש את הפרידה, שהיא מאין תחושה בתוכו כמו שגילי בטח מרגיש על הקשת שלו, הוא הוסיף מתוך חייו על פרידות לא פשוטות שנאלץ לעבור.
הילדים דיברו אחד אחד, ברוב קשב משך זמן של כחצי שעה על פי כל כללי הכבוד.
כל אחד מהמורים והמלווים דיבר בשעתו גם כן, הייתה תחושה של שותפות, של פרידה ביחד, בתמיכה הדדית.
אל מול הרגשות הכואבים של פרידה, הואלו הרגשות הרעננים של הפרידה, רבים דיברו על השיחרור שמגיע לעיתים עם הפרידה, על המתנות החדשות שמגיעות יחד איתה...
איזה אושר זה כשאפשר לדבר על החיים והחיים מדברים חזרה... | | לעמוד הפוסט תאריך: 06/06/2018 06:13:00 תגובות:
| | | | | 17/5/18
באחד הימים, הצטרפתי לליווי טיול כיתתי של הילד שלי.
את הטיול תכננתי אני ועשיתי טיול הכנה מראש לבדיקת המסלול, אורכו, סכנות ואתגרים, אילו חיות מסתובבות באזור, אילו צמחי מאכל ומרפא גודלים באזור וכו'
כאשר יצאנו לטיול עם הכיתה, התחלתי לטפטף סיפור מסגרת חצי אמיתי, על חיות פרא ואיכויות ניסתרות של היער הזה, הילדים התחילו לאט לאט להישבות בקורי הדימיון ועד מהרה באמת 'קסמים' התחילו להופיע...
מצאנו את עצמנו כמו שבט קדום, מלקטים ומנשנשים צמחים שונים, מקשיבים ברוב קשב לרחשים בשיחים ופוגשים מיני ציפורים שונים, לטאות, נחשים וצבים.
גולת הכותרת הייתה באחת העצירות הגדולות בהן נחנו, אכלנו, שיחקנו משחק התגנבות בעשב וסיפרתי סיפור. או איזה סיפור זה היה, השערות על ידי סמרו והוא כאילו יצא דרכי אך לא אני סיפרתי אותו...מאין מצב של חיבור עמוק ביותר לתודעה ולסביבה. היה זה סיפור אודות הדורבן.
הילדים כלכך ניכנסו חזק לסיפוק ולמצב ההחזייה, שמיד בתום הסיפור, קבוצה של ארבעה יצאו לחפש דורבן. ומה אתם חושבים? הם מצאו?
אכן מצאו ולא סתם! הם רצו וקראו לי:"מישה, ראינו ארנבת עם קוצים" מיד הצטרפתי אליהם וקראתי את הסימנים- קקי טרי של דורבן, עוד חם, קוצים בודדים מפוזרים ומחילה. התקופפתי אל עבר המחילה ומיד הרחתי ריח חריף של חיה ובתוך המחילה ראיתי את הדורבן מתחפר.
הילדים, עם היכולות הילדיות שלהם, התחברו כלכך חזק לדורבן בסיפור, האמינו כלכך, ועם הפניות והחופש הילדי- רצו ישר למקום בו היה הדורבן הקרוב ביותר! ולא סתם ראו אותו- הפתיעו אותו כאשר יצא באור יום מהמחילה לעשות קקי!!!
כל אחד הצטייד בקוץ לתזכורת ואני ניזכרתי כמה חשוב לחזור מידי פעם ולהיות ילד, ילד פנוי ומשוחרר לחקור, ללכת בעיקבות הדימיון והלב!
| | לעמוד הפוסט תאריך: 17/05/2018 06:06:00 תגובות:
| | | | |  
צילום: גיל סתתי
לא זוכר אם סיפרתי לכם על מקום העבודה המיוחד והייחודי שלי.
התמזל מזלי למצוא את עצמי חלק מהצוות החינוכי בבי"ס מיתרים בטיבעון, בי"ס שהוקם ע"י הורים שרצו חינוך ציבורי איכותי. חינוך שיהיה מושתת על עקרונות של חיבור ליהדות- ועל כן הוא נימנה עם הזרם המשלב, פדגוגיה ייחודית- מונטיסורי/מרחבים וחינוך יער משמעותי ובלתי אמצעי.
המודל שבחרנו לקיים בביה"ס הוא של יום יער מלא לכל כיתה כל שבוע! דבר אשר לא נשמע כדוגמתו במרחב של החינוך הציבורי בישראל!!!
הפעם אני רוצה לספר סיפור, סיפור שיכל גם להיות אגדה, או אגדת אמת (כפי שהגננת של הבת שלי אומרת :) אך הוא סיפור אמיתי לחלוטין על כל חלקיו.
ביום רביעי האחרון, יצאנו ליער כיתה ד' יחד עם שרית המחנכת, אביב השותף של שרית, ענת הסטאז'רית מ'שומרי הגן' ואנוכי. הדרך הייתה די שיגרתית, קצת התמרמרויות ילדים על סחיבת ציוד, שיתופים על השבוע, קצת הצקות וכו'.
מתישהו, רגע לפני הירידה מהרחוב ליער, עלתה בראשי מחשבה/תמונה, מחשבה של "לתת להם היום להרגיש את משקל הדברים האמיתי, לא להוביל, לא להחזיק עבורם, הם האחראים לתוצאות היום..." מצאתי את עצמי מתווכח עם המחשבה הזאת. מנסה למצוא טיעונים רציונאליים לכאן ולכאן...ואז התבוננתי על המחשבה והיא לא הייתה מסוג המחשבות של "למה לי?" אלא שמתי לב שהיא הייתה מהסוג של "ככה!". התחושה הייתה שאני עומד לעשות משהו שהוא לא לחלוטין מתוך ההגיון שלי, או לאחר תכנון וחשיבה רבים אלא מן משהו שכזה שנשלחתי לעשותו ועדיין אין לי מושג כיצד, למה זה טוב וכו'.
ניכנסנו ליער והתיישבנו כהרגלנו במעגל המחנה, התבוננתי עליהם וסיפרתי להם על מה שהתחולל בראשי בדרך, על כך שאני אדם חילוני ובכל זאת אני מאמין וחווה משהו 'מעבר'. התחושה בתוכי הלכה והתגברה ואמרתי להם שהיום בתוכנית "אי הילדים", אנחנו המבוגרים לא מחליטים מה ומתי עושים, יש את מעטפת החוקים ששומרת על הבטיחות שלנו כמו תמיד, כאשר אני קורא בקריאה המיוחדת כולם מגיעים וחוץ מזה היום הוא שלהם! אה כן...יש קצת מצרכים שם בשקית...
מה שקרה לאחר מיכן הוא בגדר ה'בלתי אפשרי', דבר שלא ניתן להאמין בו לולא צפו עיניך וחש ליבך!
הם התחלקו לצוותי עבודה, הרבה יותר בשקט וביעילות מאיך שזה קורה כשאני מחלק אותם, היה נראה שהם מתקשרים כמעט בלי לדבר, כמו צבא מאומן היטב שנע כיחידה אחת. צוות האש הציג תצוגה מפוארת של כל החומרים הדרושים להדלקת אש טבעית בימים שלאחר גשם שוטף. זה היה נראה כמו דוכן בשוק של חומרים להדלקת אש! זה כשלעצמו מעיד על רמה גבוה מאוד של מיומנות, ידע חי מיושם, הבנה וכל שאר תבלינים חינוכיים נפלאים.
צוות הליקוט הסתובב ביער וליקט כעשר סוגים של צמחי מאכל בריחות, מרקמים וטעמים שונים, פה ושם ניגשו אלי ושאלו את כל השאלות הנכונות, הייתי אבא כל כך גאה!!! "האם יש צמח דומה אבל רעיל?" "היכן יכול להיות יותר מהסוג הזה?" "למה אנחנו לא מוצאים היום את הסוג הזה והזה?" "האם אני יכול ללמד סוג נוסף?" וכו' וכו'
צוות המטבח עסק בהכנות לבישול פסטה ברוטב יער, חיתוך הירקות ואירגון המטבח קרה להפתעתנו הגמורה ללא נוכחות וצורך כלל, בנו המבוגרים.
לפני שהספקנו להבין מה קורה, צוות האש כבר עמד להתחיל הדלקה במקדח האסקימוסי הקבוצתי- ערכת הדלקת אש קבוצתית בחיכוך מקלות, הדורשת עבודת צוות בתיאום ותיזמון מושלם של כ 10 בני אדם וגם אז זה קשה ביותר. הגעתי לעזור כפי שהם ביקשו ואמרתי להם שאם הם יתאמנו כל השנה, בסוף השנה נוכל לעשות התערבות עם ההורים, של האם הילדים יכולים להדליק אש בערכה הזאת לגמרי בכוחות עצמם וכך להרוויח כסף רב! הם התרגשו וביקשו לנסות בלעדי, הסכמתי ולפני שהספקתי לא להאמין, שמתי לב שכבר יוצא עשן מתחתית הערכה! הרוח שבי בערה וקפצתי מיד לעודד ולשבח! הם התמידו כשתי דקות, ללא הפסקות בכוונה ואמונה מלאים ו....................הצליחו!!! הצליחו ובגדול!!! נוצר גחל עצום מימדים שאותו הם הפכו למדורה בוערת!!!
מיד נתתי את הקריאה המיוחדת ומכל השיחים והעצים הגיחו ילדים והתישבו במהירות במעגל, נבחר מקל דיבור והונחה השאלה במרכז:" האם ניתן לעשות דברים בלתי אפשריים ולמה?"
המעגל שלאחר מכן היה עמוק ומרגש, המהות החינוכית ברוב הדרה!!! כמובן שלא אוכל לספר לכם את אשר נאמר כיוון שאז אעבור על הכלל החשוב "מה שיוצא במעגל, נישאר במעגל!".
היום לא נגמר בזאת, באופוריה שאין כמוה, המשכנו לבישול, למלאכות ולמשחקים בהובלת הילדים. הארוחה הייתה טעימה ביותר והילדים אכלו דברים שלעולם לא היו נוגעים בהם בבית אפילו בקצה המזלג!
אבל ככה זה בחינוך יער, ביער קוראים דברים בלתי אפשריים ומאמינים במה שאי אפשר להאמין בו!
| | לעמוד הפוסט תאריך: 16/02/2018 06:56:00 תגובות:
| | | | |
  
צילום: גיל סתתי
סיפור מיוחד במינו, מסוג הדברים שגורמים לאדם להיאנח ולהגיד תודה על ששפר מזלו לעסוק בחינוך ולגעת בלב האנשים!
ביום חמישי האחרון, יצאנו 24 ילדים מכיתה משולבת ה'-ו' ו2 אנשי צוות ליום היער השבועי שלנו. התוכנית היתה פשוטה, להגיע למחנה, להביא את הציוד מהמסתור ולארגן אותו, להדליק אש ולשלוח צוות ל"שוק"- המכולת בשכונה הסמוכה, לצורך קניית מצרכים לארוחת הצהריים.
הכל התחיל כמתוכנן, הגענו ליער, כל ילד וילדה עלו לגבעה למקום אישי למספר דק' של הקשבה ליער ולעצמם, להודיה והתכווננות.
הבאנו את הציוד למחנה והתישבנו לפתיחת בוקר, אמרנו מה בתוכנית ושמענו מה הלך הרוח בקבוצה. התלמידים מיד התחלקו לצוותים ע"פי הדברים שהם רצו לעשות: צוות מטבח, צוות אש, צוות "טיפול" ביער, צוות מתכנן המשחק ומכין העזרים.
לאחר כשעה, האש דלקה בנעימות ובביטחה, האוכל הועמד על הכירה, היער נוקה מזבלים שונים שנסחפו בסופה האחרונה והמשחק היה בשיאו- הוא כלל קשירת הידיים של "התפוסים" בחבל טבעי שהילדים הכינו והשחרור דרש עבודת צוות אשר הצליחה לחבר אף בין ילדים שלעולם לא נצפו בעשייה משותפת...
ובכל זאת, אט אט התחילה להזדחל אווירת פוגענות, הצקות וקללות. ניסיונות לשיח נקודתי ופתרון סכסוכים העלה חרס ומספר ילדים אף הגיעו למצב של ריב ומכות.
אקדים ואומר שבתקופה זו של השנה ובמיוחד בכיתות הגבוהות, זוהי תקופה שיש בה הרבה עיסוק גם בתחומי בית הספר בעניינים של העלבות, הצקות, פגיעות, קללות ומכות.
כאשר חזרנו מהמשחק למחנה, עלתה בי תחושה שלא ניתן להמשיך ככה, חייבים בדרך כלשהי לשקף ולהעביר את האחריות על ההתנהגות הפוגעת והמקטינה-בחזרה לחברי הכיתה. כאשר כולם התאספו, התישבנו למעגל הקשבה בנושא 'השנה הבאה', מתוך רצון והבנה שאת חלק מהילדים, הנושא מעסיק כיוון שהם עומדים בפני שינוי גדול- מעבר בית ספר.
המעגל היה מוחזק מאוד מבחינת המרחב הבטוח, שהשיח יהיה מכבד ולכל אחד תינתן הזדמנות מלאה לשיתוף, היה לא קל להחזיק "אנרגטית" את המרחב וברגע כלשהו, השיח היה כל כך לא מכבד שעצרנו את המעגל ופשוט פיזית קמתי והתחלתי לקפל את הציוד. הילדים הבינו שעכשיו מקפלים והצטרפו, ילד אחד - האחראי הראשי על הארוחה, לא קיבל הזדמנות לדבר ולשתף...
כאשר ירדנו אל עבר המסתור, שאלו הילדים, מתי נאכל? השבתי שבאווירה הנוכחית אני לא מרגיש שאפשר להישאר ולאכול ביער. נחזור מוקדם יותר לבית הספר ונאכל שם.
חלק מהילדים קיבלו את העניין בצורה קשה ביותר. "מה פתאום השקענו כלכך ועכשיו לא נאכל?" "זה לא פייר!" וכו'...
כאשר חזרנו, התישבנו במעגל ושיתפתי אותם על התחושות שלי, על כך שהיער עבורי הוא מרחב בטוח ונקי מפוגענות. הטבע הוא טבע, אין בו טוב או רע. ולכן אני מרגיש שאם אשב ואוכל, זה יהיה כמו להכניס לתוכי את כל האווירה הזאת של הפוגענות, ואני אישית לא עומד לעשות את זה. כן הרגשתי שאני לא יכול לקחת מהם את ההחלטה ולכן שאלתי מה דעתם?
התפתח שיח טעון מאוד, חלק מהילדים ניסו לבקש סליחה בחטף ולטאטא את אשר קרה כדי לקבל את האוכל, הטבחים שהיו מהמתנגדים ביותר להחלטה שלי, התהפכו ואמרו שממש אי אפשר עכשיו לאכול, "זה פשוט לא מתאים!" הם אמרו.
קמנו והתחלנו ללכת, אחד הטבחים שמר בחירוף נפש על סיר הפתיתים, בדרך הצטרפתי לחבורה התוססת שהייתה אחראית על הרבה מההתנהגות הפוגענית וסיפרתי להם סיפורים מחיי סביב עניין האוכל, הברכה והקללה. לאחר ששמעו סיפור מתקופה שבה חייתי עם קבוצת צוענים בהודו ואכלתי איתם על אף תנאי הסניטריה הירודים ובזכות הברכה שבירכתי- הייתי בריא לחלוטין. הם הציעו הצעה:" אם האוכל כרגע מקולל, אז למה שלא נברך אותו?"
אספתי מיד את כולם והכרזתי, הילד הזה הציע הצעה מעולה, אם כולכם תבואו ונעמוד במעגל ונחזיק ידיים ונברך באמת ובכוונה מלאה את האוכל, נאכל אותו כאן! וכך היה עד לרגע החלוקה. הטבח לא היה מוכן בשום פנים ואופן לתת לחבריו מהאוכל: "התנהגתם בצורה נוראית ופשוט אי אפשר לאכול מהאוכל הזה עכשיו!"
כל שאר הדרך לבית הספר, הרוחות סערו עוד ועוד עד אשר היינו חייבים להפריד בין הניצים והלכתי יחד עם הטבח וסיר הפתיתים לפינה רחוקה בחצר. דיברתי אל ליבו וליוויתי אותו לתחנת ההסעות כדי שיעלה לאוטובוס ויסע לביתו. הוא פחד מאוד מאיך שחבריו יגיבו למעשיו ותכנן לא להגיע לבית הספר יום למחרת...
בסוף היום ישבנו אני והמחנכת השותפה ודיברנו רבות על אשר קרה.
היה לי ברור שעל אף שיום למחרת הינו היום החופשי שלי, אני חייב להגיע כיוון שפתחנו כאן נושא רגשי טעון, שכבר מצטבר בכיתה זמן רב, ועלינו לנסות לקדם את הכיתה או לפחות לתמוך אותם בעיקבות היום שעבר עלינו.
בערב דיברתי ארוכות עם אימו של "הטבח" ובבוקר הוא הסכים להגיע לבית הספר.
הגעתי גם אני וניכנסנו לכיתה. התחלתי בסיפור אישי אמיתי על הדרך שבה ביקורת עוברת בצורה מיטיבה. הילדים שיתפו בהצבעה על "האם המקרה של אתמול ליווה אותם במחשבותיהם?" והיה שיח מאוד מאוד משמעותי על כיצד אנו פועלים בעיקבות הרגשות שלנו, אחת הילדות שהאשימה ללא הפסקה את הטבח על התנהגותו, הגיעה להבנה שגם היא מתנהגת כך ואף רבים אחרים והכיתה הציעה/הזמינה אותו לספר על הכאב שלו שבגללו הוא החליט לא לתת להם את הסיר. אחד הילדים המאשימים הנוספים, הסכים ללמוד כיצד להעביר ביקורת מיטיבה "עם הלב".
הטבח לא הסכים לשתף אך פניו הוארו באור אחר, לא רק שלו. של כל הכיתה. הרגישו באוויר שמהיום חייהם של כל השותפים השתנו. לא יודע עד כמה, אך בברור השתנו. אפילו שלי!
כאשר הכיתה יצאה להפסקה, הילד הטבח הלך לחדר המורים לחמם את סיר הפתיתים שהושאר במקרר...
| | לעמוד הפוסט תאריך: 14/01/2018 09:46:00 תגובות:
| | | | |     
למי מתאים? מתי מתאים? למה מתאים? איזה מתאים?
אתחיל באמירה פשוטה. גרזנים לצורך המטרה שהם נוצרו עבורה והיא- גילוף פיצול ופיסול, כמעט שלא נימכרים כיום או יותר נכון לא קל להשיגם.
מה שתמצאו בחנויות כלי העבודה ונפוץ בשוק אלה הם גרזנים לעבודות השיפוצים בכלל ולהורדת הטיח מהקיר בפרט. יוצאי דופן הם גרזני הביקוע שתרבות הקמינים עוזרת לשמרם במסגרת תפקידם.
צעדים בשטח ריכזו עבורכם מספר גרזני עבודה אמיתיים במס' רמות ושימושים.
גרזני הכניסה לעולם הגילוף, הבושקראפט-שדאות-הישרדות והפיסול הינם גרזני הגילוף של חברת PRANDI האיטלקית, חברה אשר עוסקת בחישול פלדה כבר כ50 שנה.
הגרזנים עשויים מפלדה טובה ומחוסמת! את גרזני "הום סנטר" לרוב אפילו לא דאגו לחסם...
הגרזנים הללו מגיעים בשני משקלים: 600/500 גרם הראש, ,מושחזים השחזה בינונית ומוכנים לעבודת מחנאות, לעבודת גילוף מדוייק יהיה צורך בהשלמת השחזה קלה.
גרזן ניפלא למי שמתחיל את דרכו בעולם מלאכות השטח, הגילוף והפיסול.
הגרזן הבא הינו גרזן הולטפורס בסיגנון אמריקאי, גרזן המוגדר ל"שימוש כללי" אך מבחינת ההשחזה ואיכות הפלדה, יתן לכם קשת מגוונת של שימושים נוספים.
גרזן רמה אחת מעל הינו גרזן הולטפורס hultaforce קלאסיק ידית קצרה וארוכה.
גרזן תוצרת חברת hults bruk השבדית.
זהו גרזן אשר ניבנה במיוחד עבור תרבות בה עדיין זוכרים את המטרה של הגרזן- גילוף, פיצול, פיסול.
גרזן מעולה לכל איש שדאות, מלאכה ושטח.
מגיע עם נדן עור משובח השומר על ההשחזה וידית עץ ברמת גימור גבוהה.
גרזן במקום הראשון בישראל- כמה מפתיע! תוצרת כחול לבן- עבודת יד של הנפח האומן -ליאן ישראלי.
לליאן 4 סוגי גרזנים (בנוסף לסכיני כפיות וסכיני משיכה- drawknife), גרזן בושקראפט קטן במשקל 550 גרם וסטנדרטי במשקל 650 גרם- מתאים לגילוף חופשי ועבודות שדאות והישרדות.
גרזן גילוף כפיות וגילוף מדוייק- הלהב מתעקל מעט למעלה וממשיך את תנועת הגילוף בשיטת עבודה סקנדינבית- פרי פיתוח ושיתוף פעולה עם אחד מהגלפים המיקצועיים בארץ- מייקי אלפנט.
גרזן נגרות בהשחזה ישרה.
גרזן ויקינגי לעבודות יער שונות.
כל הגרזנים עשויים מפלדה מעולה, מחוסמים כראוי ומגיעים חדים כתער עם נדן עור בעבודת יד.
למעוניינים כדאי למהר ולהזמין, לליאן יש רשימות המתנה בארץ ובחו"ל...
למעט הגרזנים הנ"ל, הוספתי תמונה מקסימה ומפתיעה של שתי ילדות שמבקעות לעצמן גזע להכנת קערות בפרויקט חינוך יער בבית הספר מיתרים טיבעון.
הוספתי את התמונה כיוון שחשוב לי לשתף מניסיוני, פיצול או ביקוע של עץ לא כדאי לעשות עם גרזן איכותי/מושחז. סיכויים טובים להזיק לגרזן ובמקרה של חינוך לעבודה בטוחה- גם סכנת פיתוי להניף את הגרזן טרם שנרכשו המיומנות והדיוק.
ולכן אני ממליץ על ראשי גרזן זולים, כדוגמת אלה הנימכרים בחנות "צעדים בשטח" בתוספת פטיש במשקל בינוני.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 17/12/2017 23:44:00 תגובות:
| | | | |   
צילום: גיל סתתי
חינוך יער הוא מושג מבלבל ברחוב הישראלי כיום. האם חינוך יער מדבר על שמירה על הסביבה? האם חינוך יער מדבר על טיולים והכרת הארץ? האם חינוך יער מדבר חינוך לערכים ולסובלנות? האם חינוך יער מלמד מיומנויות חיים קדומות=הישרדות?
חינוך יער כפי שאני מאמין בו ועוסק בו, כולל בתוכו את כל אלו ועוד.
מדובר על תפיסה ערכית עמוקה המשתמשת במרחב הטבעי ככלי לחינוך, כלי לנפש האדם והילד וככלי לחיבור.
בשיעורי היער בבית הספר מיתרים טבעון, אני יוצא עם כל כיתה ליום שלם ביער כל שבוע, ביער אנו מנהלים תנאי מחנה מלאים- מדליקים אש באבני צור, מלקטים ומבשלים ארוחות, מכינים כלי אוכל מחומרים טבעיים, משחקים משחקי התגנבות והסוואה, מתחקים אחר חיות ופוגשים את הטבע בצורה בלתי אמצעית בכל עונות השנה.
היער מעורר ומזמן סקרנות ועניין רבים אצל הילדים מחד ומחייב את השוהים בו בצורה זו, לאחריות, עצמאות, שיתוף פעולה ומעבר דרך קשיים ותיסכולים מאידך.
היער הינו מרחב אידיאלי עבור המחנך לעבודה החינוכית. חלק ניכר מזמן היער מוגדש לעבודה ריגשית/נפשית, אם זה בצורה ישירה של מעגלי הקשבה ומשימות התבוננות והקשבה ואם בצורה ניסתרת, שזורה במשחקים וההתנהלות הכללית.
בימים אלו, אירגון 'שומרי הגן' עוסק בשילוב תכניו בחינוך הציבורי ובבניית תוכנית אקדמית בשיתוף מיכללת אורנים במטרה להקים בתי ספר הלומדים ביער לאורך כל ימות השבוע והשנה.
| | לעמוד הפוסט תאריך: 25/11/2017 00:53:00 תגובות:
| | |
|
|
|
