מאז תחילת דרכי בעולם החינוך, התיחסתי לילדים כשווים לי. לחיוב ולשלילה. בחיוב, הייתי איתם בגובה העיניים וזכיתי להערכה גדולה מאוד מצידם על כך ובשלילה, זה אילץ אותי ללטש את ענייני הגבולות בצורה רצינית יותר.
אבל מה שהיה שם תמיד- תמיד עשיתי איתם ונתתי להם לעשות דברים אמיתיים.
כלי העבודה שהשתמשנו בהם- היו אמיתיים.
הבישולים שבישלנו בושלו על אש אמיתית ובכלים אמיתיים.
הבוץ היה בוץ אמיתי ואיתני הטבע לא נשלטו על ידי מערכות למיזוג אויר.
ילדים באופן טבעי נימשכים מאוד להתנסויות. במיוחד להתנסויות בדברים אמיתיים ואם הם "דברים של גדולים" אז פי מאה טוב יותר!
כאשר מבוגר/ מורה/מדריך/הורה מגיע ונותן לילד להשתמש (לדוגמא) בכלי עבודה אמיתיים, הוא בכך בעצם אומר לילד:" אני מאמין בך, אני רואה את החשקים שלך, אני סומך עליך" זה מצד אחד, מהצד השני, באותו הרגע המבוגר הופך להיות רלוונטי בעיני הילד. המבוגר הוא כתובת למשהו שהילד מאוד מעוניין בו. ואז... ואז בעצם קורה הדבר החשוב באמת בעבודה החינוכית בעיני- נוצר קשר. קשר שיאפשר התפתחות, קשר שיהפוך את החינוך לחניכה.
בתמונה שצירפתי, רואים ילד מנסר במסור. זהו מסור המשמש לניסור ברזל, זה שנים מאז שבחרתי בו בתור "המסור" בשיטה שפיתחתי - "מינימום סיכון מקסימום עצמאות" לצורך עבודות ניסור עם ילדים. כשהגיתי את הרעיון- הרציונל היה להב עם שיניים קטנות, שמצד אחד, במקרה של פציעה תהיה שריטה מכוערת ולא חתך עמוק ונורא כמו של מסורים חדים המיועדים לעץ ומצד שני, האורך של המסור (לעומת מסוריות קטנות שלפעמים משמשות בעבודה עם ילדים) גם יאפשר עבודות ניסור של חתיכות גדולות ומאסיביות יותר (ניתן לעבוד גם בזוג).
השיטה הנ"ל אומרת, שעם המסור הזה יש מינימום סיכון ומקסימום עצמאות, אבל עם המסור הזה הילד גם יפתח כח רצון, ילמד להתנהל נכון עם כלי אמיתי וחד בידו והכי חשוב- יהיה מספיק זמן ליצור ולחזק את הקשר ביניכם לבינו.
