כתבה על חינוך יער בבית הספר מיתרים-טבעון
היער הוא כמו מורה
מישה פינק הוא מדריך ותיק בארגון שומרי הגן, ומלמד ילדים ובני נוער לפתח מיומנויות חיים בטבע.
מישה הוא גם "מורה יער" בבית הספר היסודי מיתרים בטבעון. ארבעה ימים בשבוע יוצא מישה לוואדי הסמוך לבית הספר – בכל פעם עם כיתה אחת - ליום של תגליות, התבוננות ולמידה אחרת. "היער הוא כמו עוד מורה או מטפל, או עוד הרבה מורים”, אומר מישה. "אם יש מבוגר משמעותי, שיודע ליצר מרחב חברתי בטוח ומרחב פיזי בטוח - יש ריפוי ביער. הרבה דברים הופכים להיות לגיטימיים. אפשר לבקש עזרה, אפשר להיות חלש, אפשר לדבר על מה שאתה מרגיש, אפשר לשחרר”.
חוויה של העצמה
בי"ס מיתרים הוקם לפני שנתיים על ידי קבוצת הורים שרצו חינוך ממלכתי איכותי, עם שילוב של חילונים ודתיים וזיקה עמוקה ומשמעותית לטבע. כיום לומדים בו 120 תלמידים בכיתות א' עד ו'.
עם הקמתו, ביקש אחד ההורים בבית הספר ממישה להצטרף לצוות, ובמשך השנה הראשונה הוא עבד שם יום בשבוע. השנה מישה כבר חלק בלתי נפרד מצוות המורים. הוא משתתף בישיבות, מקיים פגישות עם הורים וכותב הערכות בתעודות. זה לא דבר מובן מאליו. כדי לאפשר זאת ההורים ויתרו על מחשבים חדשים, על רשתות צל לחצרות, על שיעורי העשרה ועוד.
מסביר מישה: "היום שלי במערכת מוגדר כיום יער. אני יוצא עם הכיתה לוואדי הקבוע שלנו. יש לנו בוואדי מסתור של ציוד, רוב הציוד נשאר שם מוחבא. התהליך של גילוי המסתור ובנייתו נעשה עם התלמידים. הם עקבו אחרי קמטן (מן של לטאה) שזחל לתוך גזע שקרס וכוסה בשיחים – וגילו שם חלל מוסתר ונהדר. אנחנו קוראים לו "מסתור הקמטן” ומטמינים בו כלי עבודה, חפירה ובישול. מדי פעם אנחנו יוצאים למקומות אחרים כדי לגוון, להשיג חומרי גלם חדשים, הולכים לחזרה של קבוצת תיאטרון היער או אם מישהו מהשכונה מזמין אותנו ללקט איתו. יש לנו קשר עם הקהילה”.
“המטרות שאני רוצה להשיג ביום היער הן בעיקר רגשיות. הכלי שאני משתמש בו הוא השהות בטבע ובחוץ. זה משרת הרבה דברים: שיתוף פעולה – חייבים להיעזר בחבר, יש ביחד ויש מרחב. התבוננות - כמורה אני יכול להתבונן בהם כשהם עובדים, לגשת למי שצריך, לתמוך. עצמאות - כשנותנים להם לעשות דברים אמיתיים, הילדים חווים העצמה אדירה. אם לדוגמה הם רוצים להדליק אש, הם צריכים לאסוף את כל החומרים, להכין את השטח, להדליק את האש באבני צור או בדרכים אחרות. זה מחזק את הכבוד ואת ההערכה שלהם לאש שהדליקו. סביב הנושא של הכלבת, לדוגמה, הכנו מקלבת – מקל נגד כלבת. הילדים הבינו שהם לא חייבים להיות חסרי אונים והם יכולים להכין לעצמם כלי להגנה ולדעת איך להשתמש בו”.
לא מפחד מתסכול
ביום היער מתלווים למישה גם המחנכת של הכיתה, הסייע/ת וסטאז'רים של שומרי הגן. גם המחנכים עברו אצלו השתלמות, בשיתוף עופר ישראלי – מי שייסד את ארגון שומרי הגן. ההשתלמות כללה חיבור ליער, קצת מלאכות קדומות ובעיקר להעריך, להוקיר וליהנות מלהיות בחוץ – בכל יום ובכל מזג אוויר. "רצינו לגרום למורים להרגיש בנוח ביער. אפילו קיימנו בקיץ מפגש צוות, שנמשך יומיים והתקיים ביער, כולל לינה. זה ממש גרם לצוות להיות שותף מלא לדרכי – והשותפות הזו עוברת לילדים. בלי השותפות עם המורים זה לא היה מצליח. המורות שיוצאות איתי ואני ממשיכים ביחד את העבודה שהן עושות בכיתה. הן תמיד שם בשבילי כשאני זקוק לתמיכה, לעצה עצה או לכל דבר אחר. אנחנו עובדים יחד כתף אל כתף”.
למישה יש אוטונומיה מוחלטת לגבי התכנים והאופי של היום "שלו". המחנכות מצדן נהנות מהעובדה שהן יכולות להיות יותר בהתבוננות על הילדים. "אנחנו מדברים באותה שפה, ביער ובכיתה, וזה עובד ממש טוב. המורות משקפות לי שהן מרגישות את היער בכיתות. למשל החוקים של מעגלי ההקשבה מהיער עוברים גם לבית הספר".
“בחינוך יער יש אפשרות לקדם תהליכים פנימיים. אני עוזר לילדים להאמין ביכולות שלהם, לפתח כוח רצון והתמדה. הילדים תמיד רוצים לבוא ליער, הם להוטים ואני יכול להציב להם אתגרים. כך הם שוברים את האמונות שיש להם לגבי היכולות שלהם: 'אין סיכוי שנדליק אש אחרי הגשם' – והם מצליחים. 'אין סיכוי שאצליח לנסר בול עץ' – והם מצליחים.
"ביער פוגשים גם הרבה תסכול, ואני לא מפחד מזה. אני רואה ילדים שנורא רוצים לעשות משהו, אבל הם לא מצליחים לעמוד בחוקי הבטיחות. זה מתסכל אותם, אבל זה גם מעורר בהם מודעות למרחב, לשמירה על הגוף שלהם, על הציוד. היער ממש מאפשר את זה כי אתה כל הזמן מתנגש במשהו - פיזית או נפשית, וזה מחייב אותך להתעורר למציאות של אחריות. אני מלמד אותם לתעל את התסכול שלהם ללקיחת אחריות ולכוחות של עשייה: אני לא אעשה במקומך - אבל אתמוך בך. קר לך? בוא תדליק אש. לא נוח לך? בוא תבנה מחסה או כיסא”.
“היום, חצי שנה אחרי שהתחלנו, הם משחקים, הם מכינים כלים ועובדים בכלי עבודה, הם שומרים על החוקים, עוזרים זה לזה. למשל ילדה הפכה אבן בצורה לא בטיחותית וחברות שלה מייד הפנו את תשומת ליבה והזכירו לה איך נכון לעשות”.
מכיר את הנפש של הילד
“90 אחוז מהילדים שמחים לצאת בכל מזג אוויר. גם בימי הגשם לא ביטלנו אפילו יום יער אחד. המטרה לא הייתה להצליח לשרוד במזג אוויר קשה, אלא שלא יהיו דברים בחיים שלנו שימנעו מאיתנו לעשות משהו שאנחנו מאוד רוצים. עשינו הכל כדי שנוכל להיות בחוץ ושיהיה לנו נעים. בנינו מחסה, הדלקנו מדורה וייבשנו עצים למדורה גדולה, הכנו מרק חם, הכנו ספסלי ישיבה מבולי עץ כדי לא לשבת בבוץ. ילדים אספו עלים וענפים ויצרו מעין שטיח כדי לא לדרוך על הבוץ. יש פה אנרגיות של כל הקבוצה, שמרימות את כל הילדים.
“אנחנו בעצם מפתחים שפה. יש פחות ופחות פוגענות. משהו ביער מוציא ממך תמימות, יש תחושה של אחווה, הם דואגים זה לזה, אכפתיים הרבה יותר ממה שאני רואה בבית הספר. ההורים הופתעו לגלות כמה עמוקה ההיכרות שלי עם הילדים, עם הנפש של כל ילד וילד. הם ממש התרגשו, לפעמים עד דמעות, מלראות מה היער מאפשר לי לראות בילד שלהם”.
כל הזכויות על כתבה זו שמורות לרשת הירוקה.
http://www.reshet-yeruka.net/
